דב"ע לט/44 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לתוקפה של הוראה רטרואקטיבית בהסכם קיבוצי משנת 1977 הפוטרת את המעביד מתשלום "תוספת עלות" לעובד. המעסיקה המערערת טענה כי ההוראה חלה על העובד המשיב שעזב את עבודתו בשנת 1976. העובד המשיב טען כי ההוראה פוגעת בזכויותיו המוקנות. בית המשפט קבע כי הוראה זו אינה תקפה, שכן היא אינה "תנאי עבודה" כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, ופוגעת בעקרונות של חקיקה רטרואקטיבית. כמו כן, בית המשפט פירש את חוק הסכמים קיבוציים כאוסר על ארגונים לקבוע נורמות בעלות תוקף רטרואקטיבי, אשר יפגעו בזכויות קניין או ישלולו זכויות קיימות. בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין פסקי דין קודמים שהכירו בהסכמים קיבוציים רטרואקטיביים, שכן הם התייחסו בעיקר לתקופה שבין פקיעת תוקפו של הסכם קיבוצי אחד לבין חתימתו על הסכם קיבוצי אחר. עוד קבע בית הדין כי על המעסיק לשלם לעובדת פיצוי בגין עיכוב בשכר, שכן לא הייתה הנחיה משפטית בנושא והמעסיק יכול היה להיוועץ בעורך דין קודם לכן. עם זאת, בית המשפט הפחית את שיעור הפיצוי של הלנה מהשיעורים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, בהתחשב בנסיבות המקרה.