רע"ב 44451-12-16

תקציר

עניינה של התביעה בערעור על פסק בוררות ביניים המפרש את המונח "תמורה" בהסכמים בין המועצה המקומית באר יעקב לבין לורם – החברה לפיתוח לוד ורמלה (ששמה שונה מאוחר יותר לנדקו). ההסכמים מהשנים 1995 ו-2004 נוגעים לעבודות תכנון ופיתוח שיבוצעו על ידי לורם/לנדקו בתחום המועצה. לאחר שהתגלעו מחלוקות בין הצדדים שהובילו להליכים משפטיים, הם הגיעו בשנת 2014 להסכם פשרה שכלל סעיף בוררות. הבורר קיבל את עמדת החברות כי התמורה המגיעה להן היא 92% מהאגרות וההיטלים שגבתה המועצה בגין עבודות הפיתוח, ודחה את טענת המועצה כי יש לחשב אותה בשיעור קבוע של 8.5% מעלויות עבודות הפיתוח. המועצה הגישה בקשה למתן רשות ערעור על פסק הבוררות, בטענה כי הבורר עשה טעות יסודית ביישום החוק שעלולה לגרום לעיוות דין. בית המשפט נעתר לבקשה, וקבע כי פרשנות המונח "תמורה" מעוררת שאלות של תקינות מינהלית ויש לה השפעה של ממש על הקופה הציבורית. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי שגה הבורר בפירוש ההסכמות בין הצדדים, והיה עליו להעדיף את פרשנות המועצה למונח "תמורה" כקרן למימון העבודות בכללותן, לרבות שכר טרחת החברות בשיעור קבוע של 8.5% מעלות העבודות. פרשנות החברות, המזכה אותן ב-92% מהיטלי הפיתוח הנגבים ללא קשר לעלות העבודה בפועל, נמצאה כבלתי עולה בקנה אחד עם לשון ההסכמים ועקרונות המינהל התקין, והעמידה את ההסכם בגדר אי-חוקיות. לפיכך, הערעור התקבל ופסק הבוררות בוטל. החברות חויבו לשלם את הוצאות המועצה בסך 30 אלף שקל.