ע"פ 9019/09

תקציר

בפסק דין ארוך זה נדונו ונפסקו מספר עתירות ועתירות בעניין צו הריסת בניה. צו ההריסה המקורי הוצא על ידי המשיב עקב בנייה בלתי מורשית בשכונת א-טור בירושלים. בעל הבניין ניסה לבטל את הצו במספר הזדמנויות, תחילה באמצעות פנייה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לאחר מכן מספר ערעורים לבית המשפט המחוזי בירושלים ולאחר מכן לבית המשפט העליון. ניסיונות אלה לא צלחו. בינתיים התבקשו ואושרו מספר עיכובים, בהתבסס על הבטחותיו של בעל הבניין להרוס בעצמו ועל הצורך של הדיירים בתוכניות פינוי. בקשות נוספות לעיכובים הוגשו על ידי הרוכשים לכאורה של דירות הבניין, שטענו כי לא היו מעורבים בבנייה הבלתי חוקית. הם טענו כי אין להעניש אותם על מעשיהם של אחרים וכי הם יזמו עתירה משלהם נגד צו ההריסה. עוד טענו הרוכשים כי ניתן להציל את הבניין אם יוגדל אחוז הבנייה, והצטרפו לעתירה מנהלית קיימת שהגיש הקבלן. המשיב טען מנגד כי צו ההריסה הוצא נגד הבניין עצמו ולא נגד אדם ספציפי, וכי ריבוי ההליכים הוא ניסיון לעכב את הבלתי נמנע. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון, בפסק דין מיום 25.11.2009, את ערעור הרוכשים ועיכב את ביצוע צו ההריסה עד למתן פסק דין בעתירה המנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי. עיכוב זה ניתן על מנת לאזן בין פוטנציאל הפגיעה במשיב וברוכשים, ולהימנע מהריסה חסרת טעם כל עוד תלויה ועומדת העתירה המנהלית. בית המשפט הדגיש כי על הרוכשים מוטל נטל ההוכחה לבסס פגם בצו ההריסה, וכי פסק דינו אינו מצביע על סיכויי הצלחה כלשהם בעתירה המנהלית הנפרדת.