ת"א 2482/04

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת הפיצויים שהגישו ילדיו של נעדר, מר אליאס ווהאב, נגד המעון לתשושי נפש שהיה אחראי על הטיפול בו בעת היעלמותו, וכן נגד מנהלת המעון, אורנה בר. התובעים טענו כי רשלנות הנתבעים הובילה להיעלמותו של מר והאב ודרשו פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב חוסר הוודאות סביב גורל אביהם, וכן על ידי ניסיון הנתבעים להאשים את התובעים בהיעלמותו. בית המשפט הגיע למסקנה כי עוגמת הנפש של התובעים אינה מהווה נזק חמור וממשי כנדרש בתקדימים משפטיים, ולכן אין להם זכות לתבוע את הנתבעים. יתר על כן, פסק הדין מדגיש כי תכליתם של דיני הנזיקין אינה להעניש את העבריינים – במקרה זה, הנתבעים כבר נענשו בהליך פלילי – אלא לפצות את הנזקים. מאחר שהתובעים לא יכלו להוכיח כל נזק במובן המשפטי, הם לא היו זכאים לכל פיצוי. השופטים גם הביעו חשש ממבול פוטנציאלי של תביעות משפטיות ומהעומס שייגרם כתוצאה מכך על מערכת המשפט אם תאושר תביעתם, וציינו כי הנעדר יכול תיאורטית לתבוע את נזקיו או לחילופין התובעים יכולים לעשות זאת כיורשים או כתלויים. התביעה נדחתה מחוסר עילת תביעה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ.