בג"צ 1089/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד פסיקות בית הדין השרעי ובית הדין לערעורים בו, בשל חוסר משוא פנים לכאורה מצד השופט, הנובע מידידותו הקרובה עם אביו של המשיב. העותר, שהיה נשוי למשיב, ביקש תחילה לפסול את השופט, בנימוק של ידידותו של השופט עם חותנו, אך בקשה זו נדחתה, והצדדים הגיעו בסופו של דבר להסכם פיוס. אלא שהתעוררו מחלוקות חדשות, והעותר שב וביקש לפסול את השופט, שגם הוא נדחה. גם העתירות הבאות בעניין מזונות נדחו ללא שימוע, מה שהוביל את העותר להגיש עתירה לבג"ץ. בג"ץ קבע כי יש לפרש את חוק סדר הדין האזרחי העות'מאני, החל על בתי משפט מוסלמיים ומאפשר פסילת שופטים בתנאים מסוימים, בהתאם לעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, לרבות כללי הצדק הטבעי. על פי עקרונות אלה, שופט חייב לפסול את עצמו אם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים או משוא פנים. בית המשפט העליון קבע כי על בית הדין השרעי לערעורים לבחון תחילה האם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים מצד השופט. השופט ברק הדגיש כי פרשנות החוקים החלים על בתי המשפט המוסלמיים צריכה לשקף את עקרונות המשפט של ישראל, ואילו המשנה לנשיא אלון העדיף לבסס את ההחלטה על פסיקה מבוססת בעניין בתי הדין הדתיים. שני השופטים הסכימו כי חוסר משוא פנים מהווה פגיעה בצדק הטבעי, המצדיק את התערבותו של בית המשפט העליון. השופט בך הסכים עם נימוקיו של השופט ברק. ההחלטה הפכה את הצו המותנה למוחלט, וחייבה את בית הדין השרעי לערעורים לבחון מחדש את סוגיית משוא הפנים. המשיב חויב לשלם לעותר הוצאות בסך 3,000 ₪.