עת"מ 41842-10-21

תקציר

העותרים הגישו לבית המשפט ערעור על שלושה היבטים של החלטת ועדת ערר תכנונית הנוגעת לפרויקט הריסה ובניה. הערעור הראשון נגע להחלטת הוועדה בנוגע לקומה העליונה של הבניין, שחייבה את בניית הקומה תוך נסיגה של 3 מטרים הן מהרחוב והן מהצד הצפוני, מה שלא אפשר לבנות יחידה מרווחת או פנטהאוז. העותרים טענו כי ההחלטה אינה סבירה, תמנע תכנון מיטבי ומבוססת על הנמקה לקויה הנוגעת להצללה. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות, שכן היא נועדה לצמצם את השפעת הקומה על הרחוב והבניינים הסמוכים, והוועדה שקלה את הגורמים הרלוונטיים. באשר להסדר החניה, התוכנית המקורית כללה שילוב של חניה תת קרקעית וחניה במפלס העליון. הוועדה החליטה שכל החניה צריכה להיות תת קרקעית, מה שהשפיע באופן משמעותי על התכנון והתכנון הכולל של הבניין. בית המשפט אישר החלטה זו, והסכים כי היא סבירה ומאזנת בין האינטרסים של כל הצדדים, במיוחד בהתחשב באופיו של הרחוב ובמספר מקומות החניה המצומצם העומד לרשותו. העותרים ביקשו גם הקלה של 6% בנוסף לתמריצים לפי תמ"א 38, שהוועדה דחתה בנימוק של מסמך מדיניות שנמנע ממתן הקלות נוספות. בית המשפט סירב לבטל את החלטת הוועדה, מה גם שהעותרים לא הוכיחו נסיבות מיוחדות המצדיקות את ההקלה והמדיניות החדשה, שגובשה במהלך ההליך, לא מחייבת מסקנה שונה. לבסוף, טענו העותרים כי יישום החלטת הוועדה יהפוך את הפרויקט ללא רווחי ולכן לא סביר שייצא לפועל. עם זאת, בית המשפט ציין כי הטענות הכלכליות לא הוצגו בפני הוועדה והסתמך על חוות דעת של שמאי מקרקעין שהוכנה לתיק בית המשפט. משכך, בית המשפט לא יכול היה לדון בטענה זו. נוכח ממצאים אלה, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לשאת בהוצאות המשיבים.