בש"פ 2712/96

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לאשר את בקשת המשטרה להטיל תנאי המגביל את תנועתם של המערערים במסגרת שחרורם בערבות. המערערים נעצרו בגין ניסיון כניסה להר הבית בניגוד להוראות המשטרה ונחשדו בביצוע עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, העלולה להוביל להפרת השלום. המשטרה ביקשה להציב תנאי האוסר על המערערים להתקרב להר הבית בחגים מסוימים במסגרת שחרורם בערבות. בית המשפט העליון, בעודו מורה על שחרורם המיידי של המערערים, התחייב לכבד כל צו שיפוטי בעניין, והתמקד בתוקפה של ההגבלה על התקרבות להר הבית. בית המשפט קבע כי הסמכות לעצור או לשחרר בערובה תלויה בקיומו של חשד סביר לעבירה. נמצא כי קיים חשד מספיק כדי להצדיק את התנהלות המערערים וכי בתי המשפט מוסמכים להטיל על משוחררי הערבות תנאים מגבילים, לרבות הגבלות על חופש התנועה. למרות שהמטרה העיקרית של שחרור בערבות היא להבטיח את הופעתו של החשוד בבית המשפט, במקרים חריגים ניתן להטיל תנאים מגבילים כדי להבטיח את שלום הציבור. בית המשפט הגיע למסקנה כי נוכח הרגישות והסיכון הפוטנציאלי סביב הר הבית, הגבלת גישתם של המערערים לאתר במהלך חג הקורבן המוסלמי הייתה מוצדקת, במיוחד בהתחשב בנחישותם האמונית של המערערים לממש את זכותם להתפלל בו. לפיכך נדחה הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי להותירה על כנה את ההגבלה.