דב"ע נה/91 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לשני משיבים שהועסקו במפעל בבעלות קיבוץ בית גוברין וחתמו על הסכמי העסקה דומים. ההסכמים היו למינימום שישה חודשים, אך לא חייבו את המפעל להעסיקם לתקופה קצובה. ההסכמים הקנו למפעל את הזכות לסיים את העסקתם של המשיבים בכל עת תוך הגבלת יכולתם של המשיבים להתפטר. המשיבים התבקשו לעבוד בשבתות וסירבו, מה שהוביל לפיטוריהם. בית הדין האזורי פסק לטובת המשיבים, ומצא את המפעל אשם בהפרת הסכם העבודה ואי פעולה בתום לב. היא פסקה למשיבים פיצויים השווים לשכרם עד תום התקופה המוסכמת, בניכוי דמי האבטלה שקיבלו, בתוספת מענק שהיו מקבלים אילו עבדו שישה חודשים. המפעל ערער, אך בית הדין הארצי לעבודה אישר חלקית את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. נמצא כי ההסכמים היו לתקופה בלתי מוגבלת, כלומר למפעל הייתה הזכות לסיים את העסקתם של המשיבים מבלי להפר את החוזה. עם זאת, היא הגיעה למסקנה כי המפעל לא פעל בתום לב, והפיטורים נבעו בין היתר מסירובם של המשיבים לעבוד בשבתות. בית המשפט שינה את סכום הפיצוי ופסק לכל משיב משכורת חודש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית משנת 1992. הזכויות הפרוצדורליות של שני הצדדים נשמרו, והערעור התקבל באופן חלקי.