פ"א 46972-10-13

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור לגופו. טענות המערערים בדבר התנהלותו של בית משפט קמא וקיום משפט שדה בהיעדרם נדחות, שכן בית המשפט ראוי לשבח על טיפולו בתיק. גם בקשות הדחייה של המערערים לא היו מוצדקות. פסק הדין מאשר את החלטת בית משפט קמא בדבר שלילת תקופת ההתיישנות, שכן העבירה נחשבת מתמשכת וכתב האישום הוגש בתוך תקופת ההתיישנות. גם טענת שיהוי ההליכים נדחית, שכן פעולותיה של המשיבה לאכיפת החוק אינן נפגעות בזמן, במיוחד נוכח אי החוקיות הברורה של הבנייה הנרחבת של המערערים והשימוש בקרקע ללא היתר. בית המשפט מצא בצדק כי המבנים המוזכרים בכתב האישום זקוקים להיתרי בנייה, שלא היו בידי המערערים. הוראות תכנית מס' 50, האוסרת על שימוש בקרקע חקלאית לצרכי בילוי או מזנון, מחייבות, ולמערערים לא היה היתר לשימוש חורג. אחריותו של כל מערער לביצוע העבירות מאושרת, שכן היו להם הזיקות הנדרשות למקרקעין ו/או היתרי בניה. בית המשפט גם דחה בצדק את טענת המערערים בדבר אמונה כנה בחוקיות פעולתם, שכן היו מודעים לעבירות. גם טענת המערערים בדבר הבטחה שלטונית לא נתמכה שכן לא עלה בידם להראות כי ניתנה הבטחה כלשהי. גזר הדין, הכולל קנסות וצו הריסה, סביר ועולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות. ככלל, הערעור נדחה, ופסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר מתקבל.