ת"א 42426-02-17

תקציר

התובעת, שהפעילה שוק בדואי בבאר שבע על פי חוזה עם הנתבעת, ביקשה צו מניעה זמני שימנע מהנתבעת לבצע שינויים כלשהם בסטטוס קוו של השוק, לרבות הפעלתו, פרסומו או מכרז הפעלת השוק לצד שלישי. החוזה, שנחתם בשנת 2015, כלל סעיף המעניק לנתבעת אופציה להאריך את החוזה לתקופה של עד 18 חודשים. הנתבעת לא מימשה אופציה זו והודיעה לתובע על כוונתה חודש וחצי לפני פקיעת החוזה. בקשתו של התובע לסעד של צו מניעה זמני התבססה על ציפייתם למימוש האופציה, ציפייה שלדעתם הייתה סבירה. עם זאת, בית המשפט מצא כי ציפייה זו אינה סבירה, שכן תנאי החוזה היו ברורים והתובעת הסכימה להם, לרבות סעיף האופציה. זאת ועוד, פרשנותה של התובעת לסעיף לא הועלתה בעת עריכת המכרז או במהלך הפעלת החוזה, אלא רק בדיעבד. עוד ציין בית המשפט כי טענות התובעת אינן מצדיקות את החלת סעיפים 14 או 15 לחוק החוזים (חלק כללי) בדבר טעות או הטעיה. טענות נוספות בנוגע לתנאי המכרז ולמשפט המנהלי נדחו אף הן, שכן בית המשפט קבע כי דיני החוזים חלים על היחסים שבין הצדדים. בסופו של דבר, הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה בשל היעדר עילת תביעה, והתובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע. הסעד הזמני של ההחלטה נדחה ל-23.4.17.