ת"א 24126-06-13

תקציר

המחלוקת היא על יחסי שכירות בין משכיר לשוכר. השוכר הפעיל צימר מתוך הנכס המושכר והפר לכאורה את הסכם השכירות בדרכים הבאות: שימוש בדירת המגורים למטרות מסחריות, אי תשלום העלאות שכר דירה, הזנחת הגינה, ביצוע שינויים בנכס ללא רשות ואי פינוי המקום במועד. המשכיר תבע פיצויים והשוכר תבע שכנגד. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי השוכר אכן הפר את חוזה השכירות בכך שלא שילם את מלוא דמי השכירות במועד. השוכר לא סיפק הוכחת תשלום, וההסבר שלהם לאי התשלום היה בלתי סביר. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענות המשכיר כי השוכר עשה שימוש מסחרי בדירת המגורים או הזניח את הגינה. השוכר טען כי המשכיר הפר את ההסכם גם בכך שלא הוציא חשבוניות מס, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי השוכר לא שלח הודעת קיזוז ולא נגרם לו כל הפסד כספי. באשר לתביעה שכנגד, קבע בית המשפט כי השוכר לא הוכיח את תביעותיו לנזקים הנובעים מאובדן השקעות, רווחים עתידיים או מוניטין. השוכר גם לא הביא ראיות לטענותיו על גניבה ונזק לציוד. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשכיר זכאי לפיצוי בגין הפרת החוזה על ידי השוכר, אך הסכום הנתבע היה מופרז. השוכר הפר את ההסכם בכך שלא שילם את מלוא דמי השכירות, והמשכיר ביטל את החוזה כדין. בית המשפט הורה לשוכר לשלם למשכיר 103,263 שקל, שכללו את סכום ההפרש בדמי השכירות, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הסכום היה אמור להיות צמוד למדד המחירים לצרכן ולשאת ריבית ממועד התביעה ועד התשלום בפועל.