דב"ע לב/15 - 2

תקציר

פסק הדין דן בתקופת ההתיישנות של שתי תביעות נפרדות: האחת בעניין פדיון חופשה שנתית והשנייה בעניין פיצויים בגין הלנת שכר. באשר לתביעה לחופשה שנתית, קבע בית המשפט כי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים וגובר על תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים הקבועה בחוק ההתיישנות. לפיכך, התביעה לחופשה שנתית נדחית. לעניין התביעה לפיצויים בהלנת שכר, קבע בית המשפט כי סעיף 17א לחוק הגנת השכר חל דווקא על מקרה זה וגובר על חוק ההתיישנות. בית המשפט פירש את סעיף 17א כקובע כי הזכות לפיצויים הופכת חסרת תוקף לאחר תקופה מסוימת, דבר המצביע על כך שהמחוקק מתכוון שזכות זו תהיה מוגבלת בזמן. בניגוד לחוק חופשה שנתית, חוק הגנת השכר עניינו בהתיישנות הזכות עצמה ולא בתביעה. משכך, נדחית גם תביעת הפיצויים בגין הלנת שכר. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו בנוגע לערעורים אלה.