ע"ו 14452-01-16

תקציר

המערער במקרה זה אושפז במרכז לבריאות הנפש על פי צו בית משפט בעקבות הליך פלילי. הוועדה הפסיכיאטרית בוחנת מעת לעת את ההצדקה להמשך אשפוזו. עם זאת, השופט מצא כי החלטת הוועדה להותיר על כנו את צו האשפוז של המערער אינה מוצדקת. השופטת מתחה ביקורת על דעת הרוב בוועדה על כך שלא העריכה באופן ברור את מסוכנותו של המערער ונתנה משקל יתר לגורמים שאינם רפואיים כגון היעדר תמיכה משפחתית ומסגרת שיקומית של המערער. השופטת הדגישה כי השיקול העיקרי להמשך האשפוז צריך להיות מצבו הנפשי של המערער והסכנה הנשקפת ממנו. זאת ועוד, השופט טען כי היה מקום לשקול חלופות לאשפוז, כגון טיפול רפואי כפוי בקהילה, מה גם שאשפוז כפוי מגביל באופן משמעותי את חירותו של המערער. השופט התייחס גם למשך אשפוזו של המערער, ודחה את הטענה כי הוא אינו מידתי ביחס לעבירות שבוצעו. תחת זאת, השופט פירש את החוק הרלוונטי כך שתקופת האשפוז המרבית צריכה להתאים לתקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק לאותן עבירות. לבסוף הורה השופט על שחרורו של המערער, תוך שהוא מדגיש כי אין הוא מבוסס על משך האשפוז אלא על כך שהוועדה לא הצליחה להצדיק במידה מספקת את המשך האשפוז. המערער היה אמור להשתחרר מהמרכז לבריאות הנפש עד למועד קצוב.