ע"א 421/54

תקציר

פסק דין זה של בית המשפט העליון, שניתן על ידי ממלא מקום הנשיא חשין, מתייחס לתביעה שהגישו אישה, פורטונה ברדה, ובתה הבלתי חוקית, שושנה ברדה, נגד יהודה עטיה, שסירבו להינשא לפורטונה או לשלם מזונות לבתם. ההיסטוריה של הפרשה החלה כאשר פורטונה דרשה מיהודה להינשא לה ולשלם מזונות בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני, אף שלא כפה נישואין, ציווה על יהודה לשלם מזונות זמניים עבור הילד. לאחר מכן פנתה פורטונה לבית המשפט המחוזי ודרשה מזונות קבועים עבור הילד ופיצוי כספי על הפרת הבטחתו של יהודה להינשא לה. יהודה טען כי בית המשפט המחוזי לא צריך לדון בתיק בשל ההליכים הקודמים בבית הדין הרבני, תוך שימוש בעיקרון של "מעשה בית הדין". עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי פסק דינו של בית הדין הרבני, אף שקיבל לגיטימציה מאוחרת יותר, אינו מהווה "מעשה של בית הדין", שכן בשני המקרים הנושאים ועילות התביעה היו שונים. בנוסף, העיקרון של "מעשה בית המשפט" לא היה ישים משום שלא נטען בהזדמנות הראשונה. עוד קבע בית המשפט כי החלטת בית הדין הרבני בעניין אבהות, אף שהיא בין היתר, אינה מחייבת את המערער בתיק שהגיש הקטין לבית המשפט המחוזי, שכן שתי התביעות נבדלות זו מזו מבחינה פרוצדורלית ומהותית. הוסברה ההבחנה בין שיפוט אישי לשיפוט אובייקטיבי, תוך הדגשה כי רק האחרון קובע את מעמדו של דבר ומחייב את כולם. במקרה דנן, החלטת בית הדין הרבני הייתה אישית ולא הסדירה את מעמדו של המערער. אשר לחומר הראיות, אישר בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער הוא אביו של המשיב השני, בהתבסס על עדות משכנעת. לבסוף, בית המשפט לא ראה עילה להתערב בסכום המזונות שקבע בית המשפט המחוזי. משכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, והמערער חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין.