ת"א 41418-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב גובה הפיצויים המגיעים לתובעים שאדמתם הופקעה כדין על ידי הנתבע. אין חולק כי התובעים זכאים לפיצוי. הקרקע המדוברת, הממוקמת בסכנין, הופקעה בשנת 1964 לצרכי ציבור ונרשמה על שם מדינת ישראל בשנת 1983. התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעת, בדרישה לפיצויים בגין הפסד דמי חכירה. סלע המחלוקת המרכזי הוא שיעור דמי החכירה הראוי שיש להחיל בחישוב הפיצויים – התובעים טוענים לשיעור של 6%, ואילו הנתבעת מציעה 2.5% עבור קרקע לבנייה ו-1.5% עבור קרקע חקלאית. בית המשפט מינה שמאי מומחה, שקבע תחילה שיעור של 5.5% ולאחר מכן תיקן אותו ל-6% בהתאם לפסיקה עדכנית. חוות דעתו של המומחה נחקרה על ידי שני הצדדים. בית המשפט בחן את חוות הדעת של שמאי הצדדים ואת חוות דעת המומחה, ומצא כי גישת המומחה בנוגע לשיעור דמי החכירה לא הייתה מנומקת דיה והסתמכה יתר על המידה על פסיקות קודמות של בתי המשפט. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לבחון כל מקרה לגופו. לאחר עיון בחוות הדעת של השמאים ובחקירות הנגדיות, מצא בית המשפט כי הצעתו המקורית של הנתבעת, המבחינה בין בנייה לקרקע חקלאית, סבירה יותר. בית המשפט קבע כי שיעור דמי החכירה הראוי לשני סוגי הקרקעות הוא 5%, בהתבסס על השיעורים שגובה רשות מקרקעי ישראל בעסקאות חכירה וולונטריות של קרקעות. שיעור זה עולה בקנה אחד גם עם החלופה השנייה שהוזכרה במקרה הרלוונטי, המתחשבת בערך הכלכלי שהפיקה המדינה מהקרקע המופקעת. התובעים זכאים לקבל פיצוי לפי שיעור זה. פסק הדין מפרט גם את העלויות ושכר טרחת עורכי הדין בהם יישא כל צד.