ב"ל 19622-08-17

תקציר

התובעת, הנשואה לעורך דין, תבעה דמי מזונות הריון ודמי לידה עבור התקופה בה עבדה במשרד עורכי הדין של בעלה. לטענתה, היא עבדה שם כשכירה מנובמבר 2015 עד מאי 2016 ושוב מינואר 2019 ואילך. עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיה. נמצא כי היא לא הצליחה להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד, וכי עבודתה נופלת בגדר הסיוע למשפחה, ולכן היא אינה זכאית להטבות להן טענה. בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר גורמים. ראשית, נמצאו סתירות בעדויות התובעת ובעלה בנוגע למועד תחילת עבודתה, וכן חוסר התאמה בשאלה האם עבדה במשרה מלאה בחודשים נובמבר 2015 ודצמבר 2015, וקיבלה תשלום מלא למרות שהייתה בחופשת מחלה. שנית, שיטת תשלום השכר במזומן, שנמשכה מיד, הצביעה על כך שההכנסה נתפסת כחלק מהיחידה הכלכלית המשותפת של המשפחה, ולא כתשלום עבור עבודה. שלישית, התובעת לא קיבלה זכויות סוציאליות, והסברה לכך לא היה מספק. יתר על כן, בית המשפט ציין כי התובעת לא סיפקה ראיות אובייקטיביות לעבודתה, כגון מיילים או התכתבויות. לבסוף, בעלה של התובעת לא העסיק אדם אחר בתקופות בהן עבדה התובעת עמו, דבר המעיד על כך שעבודתה לא הייתה חיונית לעסק. ככלל, הראיות הצביעו על כך שעבודתה של התובעת נופלת בגדר הסיוע למשפחה, ועל כן פסק בית המשפט כנגד תביעותיה לדמי מזונות הריון ודמי לידה.