ת"א 55266-01-19

תקציר

התובעים רכשו דירה מהנתבעת במועד מסירה חוזי מוסכם של 20.5.2018. הדירה הייתה חלק מפרויקט רחב היקף שיזם הנתבע, הכולל 150 יחידות דיור. הנתבע לא מסר את הדירה במועד, והתובעים הגישו תביעה לפיצוי בגין האיחור. בית המשפט בחן את נסיבות השיהוי ומצא כי הנאשם היה אחראי לרובו. התברר כי הקבלן הראשוני שנשכר על ידי הנתבעת נקלע לקשיים כלכליים, שהובילו להקפאת התקדמות הפרויקט למספר חודשים. בנוסף, לקח לנתבעת זמן רב מהנדרש למצוא קבלן חדש ולהכין את הדירה למסירה. בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי מועד המסירה בפועל היה 21.8.2019, מועד חיבור הדירה לרשת החשמל, ולא 6.6.2019 כפי שנטען על ידי הנתבעת. זאת, בשל איחוריה של הנתבעת עצמה בהגשת תכניות חלקיות ובבדיקות כושלות במתקן הציבורי. בית המשפט קבע כי הנתבע איחר במסירת הדירה ב-14 חודשים ו-7 ימים. באשר לפיצויים, בית המשפט מצא כי הסכום המוסכם בחוזה נמוך מדמי השכירות בשוק, ולכן התובעים זכאים לקבל את הסכום הגבוה יותר על פי חוק המכר (דירות). דמי השכירות נקבעו על 4,000 שקל לחודש, והפיצוי הכולל, כולל עוגמת נפש, הסתכם ב-77 אלף שקל. סכום זה כלל פי 1.5 מדמי השכירות עבור שמונת החודשים הראשונים ופי 1.25 מדמי השכירות עבור התקופה הנותרת, המחושבים ממועד האספקה החוזי. כמו כן חויב הנתבע לשלם הוצאות משפט בסך 5,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, שניהם נושאי ריבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום המלא. בקשת התובעים להחזר הפרשי הצמדה לתקופה מסוימת נדחתה מאחר שבית המשפט מצא את התובעים אשמים באיחור בקבלת מפתחות הדירה. התביעה התקבלה בחלקה, ופסק הדין ניתן לטובת התובעים.