ע"א 274/79

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך מקרקעין שראשיתו ברכישה שנעשתה בשנת 1966. הרוכש התכוון למכור את הקרקע המדוברת אך נפטר לפני השלמת המכירה. משפחת המנוח ירשה את הקרקע ורשמה אותה על שמם, אך לא נענתה לבקשת הרוכש הפוטנציאלי להסדיר את הזכויות בקרקע. הרוכש הפוטנציאלי פנה לבית המשפט וביקש שהקרקע תירשם על שמו. המשפחה התנגדה בטענה כי אין הסכם כתוב למכירה, דבר הנדרש על פי חוק. בית המשפט המחוזי הורה לרשום את הקרקע על שם הרוכש, והמשפחה ערערה על החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מצטט מספר הוראות חוק ופסקי דין קודמים. השאלה המרכזית הייתה האם הזכויות במקרקעין הועברו באופן שוויוני, ואם כן, האם העברה כזו מחייבת הסכם בכתב. בית המשפט העליון קבע כי צו הירושה של המשפחה אינו יכול להכריע בשאלת הבעלות על הקרקע, מה גם שהוא ניתן על ידי בית דין דתי. יתר על כן, מכיוון שהרכישה המקורית לא נרשמה באופן רשמי, רק זכות שוויונית בקרקע עברה בירושה. עוד קבע בית המשפט כי מהות העסקה היא המחאת זכות היושר ולא התחייבות להעברת בעלות, דבר שהיה מחייב הסכם בכתב. לפיכך, היעדר הסכם בכתב בין הקונה לבין המוכר לא פסל את העסקה. בפסק הדין הודגש כי זכויות שוויוניות מוכרות בחוק וניתן להעבירן בעל פה. מאחר שגם הקרקע הייתה נתונה להליכי פשרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת בית המשפט קמא לתקן את לוח הזכויות ולרשום את הקרקע על שם הרוכש הייתה מוצדקת. הערעור נדחה, והמשפחה חויבה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של הקונה.