ב"ל 8399-10-20

תקציר

פסק הדין דן ברקע הנורמטיבי של יחסי עבודה בתוך עסקים משפחתיים בישראל, תוך התייחסות ספציפית לחוק הביטוח הלאומי. החוק קובע כי יחסי משפחה אינם שוללים יחסי עבודה, ועובד העובד בעסק משפחתי יכול לתבוע זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי אם קיימת העסקה קבועה בעבודה שאחרת הייתה נעשית על ידי עובד שאינו בן משפחה. פסק הדין משרטט את הביקורת היתרה המופעלת בהבחנה בין יחסי סיוע משפחתי מרצון לבין יחסי עובד-מעביד חוזיים. הפרמטרים שנלקחו בחשבון כוללים את מסגרת שעות העבודה, אופי השכר והאם העבודה מבוצעת באופן שוטף. על בית הדין לבחון האם בן המשפחה מילא תפקיד נדרש שהיה נקלט אצל עובד אחר אלמלא ביצע אותו בן המשפחה. במקרה הספציפי שלפנינו, בית הדין מצא כי התובעת, שעבדה בחנות של בעלה במשך כ-15 שנה, ניהלה עמו יחסי עובד-מעביד אמיתיים. תפקידה כמנהלת חנות היה חיוני ולא שולי, ולראיה היעדרותה חייבה העסקת עובד נוסף. בית הדין הכיר בעבודתה הסדירה והקבועה של התובעת, כמו גם בשכר הריאלי שקיבלה, אשר תאם את תפקידה ואת הוותק שלה. בנוסף, התובע נרשם רשמית כעובד, והזכויות הסוציאליות שולמו כדין. עם זאת, בפסק הדין צוין כי עזיבתה של התובעת את החנות בחודש מרץ 2019 לא נבעה מהחלטה חד צדדית של המעסיק לפטר אותה. תחת זאת, מדובר בהחלטה משותפת של התובעת ובעלה המונעת מקשיים כלכליים ומרצון להגן על התא המשפחתי. לפיכך, קבעה השופטת כי תביעתה של התובעת לדמי אבטלה נכון למרץ 2019 מוטלת בספק. בסופו של דבר, קבעה השופטת כי התובעת הייתה עובדת במהלך שהותה בחנות, אך החזירה את התיק לפקיד התביעות על מנת שיבחן מחדש את זכאותה לדמי אבטלה על סמך ממצאי פסק הדין. הנתבע חויב בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דין, ולשני הצדדים הייתה זכות לערער על החלטת בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.