רע"א 4740/00

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט העליון את סוגיית לשון הרע בעקבות שתי כתבות שפורסמו בעיתונים על בתם של המערערים, שנולדה עם תסמונת נדירה והושארה בבית החולים. אחת הכתבות השמיצה את האם בכך שטענה בכזב שהיא מכורה לסמים. המערערים הגישו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אשר פסק להם תחילה פיצוי בסך 100,000 ₪, ולאחר מכן הופחת ל-40,000 ₪ על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו הדגיש בית המשפט העליון את האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, שתיהן אבני יסוד בכבוד האדם. בית המשפט הדגיש כי פיצוי בגין לשון הרע נועד להחזיר את הנפגע למצב בו היה נמצא, מבלי לחרוג או לגרוע מהנזק הממשי שנגרם. בית המשפט מתח ביקורת על המשיבים שלא ביצעו תיקון והמשיכו לטעון אמת שקרית בפרסומם, ובכך החריפו את הנזק. הפיצוי הראשוני על ידי בית משפט השלום הוחזר מכיוון שלא נקבע כי הוא מופרז. בנוסף, בית המשפט העליון ציין את החשיבות של הגדלת אמות המידה לפיצוי בגין לשון הרע בתקשורת כדי להרתיע מפני סנסציות רשלניות, והדגיש כי עיתונות אחראית חיונית לשמירה על שמם הטוב של אנשים. פסק הדין הדגיש את הצורך בבדיקת עובדות יסודית על ידי כלי התקשורת טרם פרסומם כדי למנוע פגיעה ואיזן בין תפקידם החינוכי והמרתיע של דיני הפיצויים. בסופו של דבר, ההחלטה להשיב את סכום הפיצוי הגבוה יותר, שנועד להבטיח את נזקי המוניטין והנזק הנפשי של המערערים, זכתה להתייחסות הולמת, ומשקפת הן את משמעות שמו הטוב של אדם והן את אחריותה של התקשורת בתביעות לשון הרע.