ע"א 10096-06-11

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי גבע, ביקש לערער על פסק דינו של בית משפט קמא בגין טעויות משפטיות לכאורה הנוגעות לביטול ההסכם בגין הפרת חוזה על ידי גבע. עם זאת, ערכאת הערעור לא מצאה כל טעות בקביעת העובדות של בית משפט קמא או במסקנותיו המשפטיות. על פי ממצאי בית משפט קמא, גבע לא החל לעבוד על הפרויקט ולא הראה נכונות לעשות כן, דבר המהווה הפרה יסודית של ההסכם עם כהן. בית המשפט קבע כי כהן זכאית לסיים את החוזה ללא אישור שיפוטי מראש. באשר לסוגיית הקטנת הנזק, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענותיה של גבע כי היה על כהן לחשוף מסמכים הנוגעים למשא ומתן שניהלה עם גורמים אחרים. נטל ההוכחה להוכחת נזק בר-הפחתה מוטל על גבע, שאותו לא הצליחה לפרק. בית המשפט דחה גם את טענתו של גבע כי מאחר שלכהן היה שותף שלא הצטרף לתביעה, יש להפחית את הפיצויים בחצי. ההסכם היה בין כהן לגבע, ובית המשפט ראה את ההתקשרות עם החברה של כהן ולא עם השותפים באופן אישי. בפנייה לערעורו הנגדי של כהן, הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות בכתב. בית המשפט מצא כי בית משפט קמא טעה טעות אריתמטית בחישוב ההוצאות המהותיות שחב גבע לכהן, ותיקן את הסכום בהתאם. עוד קבע בית המשפט כי על גבע לשאת בעלות צנרת פלקסגל ואיסולירבנד, וכן בעלויות הובלה נוספות, וסכומים אלה נוספו לנזקים. בסופו של דבר, ערעורה של גבע נדחה, והיא חויבה לשלם לכהן את הסכומים הנוספים הנקובים בפסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דינו של בית משפט קמא ועד למועד התשלום בפועל. נוכח ההיקף הבלתי מוצדק של ערעורו של גבע ותוצאותיו, הורה בית המשפט לגבע לשאת גם בהוצאות הערעור, בסך 25 אלף שקל כולל מע"מ.