ת"פ 42956-11-19

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של תקנה 4(ג) לתקנות השמירה, המקנה לממונה על המקומות הקדושים בישראל סמכות להרחיק אדם מהפרעה למילוי תפקידו או מהפרת תקנות מסוימות. השאלה המהותית היא האם תקנה זו מתירה למנכ"ל להוציא צו מניעה המונע גישה לרחבת הכותל לתקופה ממושכת (במקרה זה, 60 יום). השופט פותח בקביעת עקרון החוקיות הביצועית, ומדגיש כי רשויות מנהליות יכולות להפעיל רק סמכויות שהוענקו במפורש בחוק. הם אינם רשאים לפעול בדרך שאינה מוסמכת במפורש. לאחר מכן מתעמק השופט בהליך הפרשני, תוך התחשבות הן בתכלית הסובייקטיבית (מטרות המחוקק) והן בתכלית האובייקטיבית (האינטרסים והערכים שהחוק נועד להגשים) של תקנה 4(ג). תכליתן הסובייקטיבית של תקנות השמירה, שנחקקו במטרה להגן על המקומות הקדושים ולהבטיח את הגישה אליהם, נגזרת מחוק השמירה על המקומות הקדושים. התכלית האובייקטיבית מפוענחת על ידי בחינת דברי חקיקה אחרים בעלי מטרות דומות. השופט מסכם כי סמכות ההרחקה נועדה לאפשר למנכ"ל להרחיק פיזית אנשים מהאתר הקדוש בזמן אמת, ולא להוציא צווי הרחקה האוסרים גישה לפרקי זמן ממושכים. פרשנות זו מתיישבת עם עקרון ההגנה על זכויות היסוד ושלטון החוק, המחייב הסמכה ברורה ומפורשת לפעולות הפוגעות בחירויות יסוד, כגון הזכות לתנועה ולעיסוק דתי. זאת ועוד, השוואה לחוק איסור אלימות בספורט, המתווה הליך להרחקת אנשים מאירועי ספורט, תומכת בפרשנותו של השופט. חוק זה קובע הליך ברור, לרבות זכות טיעון, להרחקת יחידים ולהטלת צווי הרחקה. היעדרו של נוהל דומה בתקנות השמירה מצביע על כך שיש לפרש את סמכות ההרחקה באופן מצמצם. השופט מתייחס גם להנחיות מנהליות שהציגה התביעה, התומכות לכאורה בפרשנות מרחיבה יותר של סמכות ההרחקה. עם זאת, הנחיות אלה – נוהל משנת 2006 וסיכום פגישה משנת 2010 – אינן נחשבות משכנעות מספיק כדי לשנות את הפרשנות, מה גם שהן מתייחסות באופן ספציפי לקבצנים מטרידים ואינן בתוקף עוד. בסופו של דבר, השופט קובע כי סמכות ההרחקה בתקנה 4(ג) מתירה הרחקה פיזית מהמקום הקדוש בעת הפרעה או הפרה ולא באמצעות צווי הרחקה. משכך, צו ההרחקה נגד הנאשם, שלא הוצא כדין, לא היווה עבירה פלילית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. לפיכך, כתב האישום נמחק.