ע"פ 5614/92

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לפסול הודאה של נאשם חולה נפש, שהואשם במספר עבירות. ההגנה טענה כי ההודאה אינה קבילה, שכן היא לא נעשתה "חופשית ומרצון" בשל מחלת הנפש של הנאשם באותה עת. בית המשפט המחוזי פסק לטובת ההגנה, וקבע כי ההודאה אינה קבילה על סמך ראיות לכך שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת הודאתו, ולכן נעדר יכולת הודאה מרצון. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו וקבע כי הודאה של חולה נפש יכולה להיות קבילה אם ניתנה ללא לחץ חיצוני. היא הדגישה כי "רצון חופשי" כהגדרתו בפקודת הראיות מתייחס להיעדר כפייה מצד הרשויות ואינו מביא בחשבון לחצים נפשיים פנימיים. בית המשפט הדגיש כי בעוד מחלת נפש עשויה להשפיע על אמינותה ומשקלה של הודאה, היא כשלעצמה אינה משפיעה על הקבילות, אלא אם כן ניכרת התערבות סמכות פסולה. בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות של התמקדות באמינות ובמשקל של ראיות ולא בכללי קבילות נוקשים, בהתאם למגמות השיפוטיות המתפתחות. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי להמשיך מהנקודה שבה היה צריך לשקול את ההודאה, ולאפשר למדינה להציג ראיות נוספות.