ע"א 159/90

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק במחלוקת משפטית בין קבלן משנה (המשיב) לבין קבלן (המערערת) בנוגע לתשלום עבור שירותים בהקמת מבני ציבור. המשיבה טענה כי למרות שמילאה את התחייבויותיה החוזיות, המערער פיצה אותה באופן חלקי בלבד. בית המשפט המחוזי צידד במידה רבה במשיב, אך התיר למערערת לקזז נזקים שנגרמו עקב איחוריה של המשיבה בהשלמת העבודה. המשיבה ביקשה לתקן טעויות חישוב נטענות בפסק הדין, וכך עשה בית המשפט המחוזי, תוך התאמת הסכום הכולל המגיע לה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי לבית המשפט הייתה סמכות לתקן טעויות סופר בלבד ולא טעויות מהותיות רק לאחר מתן פסק הדין. היא אישרה תיקון טעות אחת בנוגע לזיכוי כפול של תשלום, אך דחתה את החישוב מחדש של הריבית וההצמדה בהתבסס על מתודולוגיות חדשות, בטענה כי שינויים אלה עולים כדי מתן פסק דין חדש. בנוסף, בית המשפט העליון סבר כי הפיצוי מבוסס האומדן של המערערת בגין עיכובים אינו ראוי, שכן המערערת לא הצליחה לבסס כראוי את הנזקים ואת הפיצוי המתאים. עם זאת, היא הכירה בכך שפסיקת שכר טרחת עורך דינו של בית משפט קמא הייתה נמוכה מדי, והציעה כי עליה לשקף את הקביעה הכספית המתוקנת תוך שמירה על שיקול דעתו של בית המשפט קמא בהוצאות המשפט. משכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד התקבלו באופן חלקי, תוך התאמת סך התשלום למשיב והגדלת שכר טרחת עורך הדין שנפסק, הן צבירת ריבית והן הפרשי הצמדה ממועד פסק הדין המקורי. ההחלטה משקפת פרשנות זהירה של גבולות החוק לתיקונים לאחר פסק הדין ושל אמות המידה הראייתיות הנדרשות לפיצוי נזקים.