ע"א 3733/16

תקציר

החלטת בית המשפט התמקדה בעיקר באופן שבו יש לקבוע את הזכויות בחלקת קרקע בין הצדדים המסוכסכים, בין אם באמצעות סקיצה ובין אם באמצעות ראיות והסכמות אחרות. טענות המערערת, שכללו טענות בדבר שיהוי בהגשת התביעה וטעויות סופר לכאורה בחכירות המעידות על בעלות משותפת, נדחו בעקביות. בית המשפט לא מצא שינוי תקף בהחלטתו הראשונית של בית המשפט המחוזי ולכן דחה את הערעור. על פי תקדימים משפטיים מבוססים, פיטורים מחמת שיהוי מחייבים הוכחת שינוי לרעה בעמדת המערער, שלא הוכח. הלגיטימיות של מרשם המקרקעין כראיה חותכת נתמכה, אך היא לא יכלה לקבוע את קו הגבול המפריד בין המגרשים. חוות דעת מומחים שטענו אחרת נדחו בשל היעדר ראיות משמעותיות. בסופו של דבר, הסכמי חכירה משנת 1954 הוכיחו כי כל צד החזיק בחלקים שווים בקרקע. טענות המערערת בדבר חלוקת מקרקעין אחרת המבוססת על חזקה מתמשכת הופרכו בשל היעדר הוכחה כי הבעלים או ההסכמים הקודמים הכירו בחלוקה כזו. פסק הדין נחתם בהכרה בחלוקה שווה על פי הסכמי החכירה, בהתאם לעקרונות ההגיוניים והכלכליים של החוזים, ובכך אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורה למערערת לשלם את הוצאות המשפט של המשיב.