ע"פ 53595-02-11

תקציר

הערעור מערער על גזר הדין של הרשעה בפריצה וכניסה לדירה וגניבה, ועל העונש שהוטל. המערער טען, כי הודאתו לא ניתנה מרצון, שכן היא נבעה מהבטחת חופש ותעסוקה. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעתו המהימנה של בית משפט קמא כי ההודאה ניתנה מרצון. היא הדגישה כי גרסתו של המערער לוקה בחוסר אמינות וכי סתירות קלות בעדותו של השוטר לא פגעו באופן מהותי במשקל עדותו. לגבי גזר הדין, רוב השופטים הסכימו לקבל חלקית את הערעור. הם קבעו כי יש לרצות את המאסר המותנה במקביל ולא ברצף, והתוצאה היא מאסר כולל של 21 חודשים, בניכוי ימי המעצר מיום 14 בספטמבר 2010. השופט ש' ברלינר חלק על נקודה זו, וסבר כי עונשו של בית משפט קמא הולם. השופטים הדגישו כי הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער בעבירות חמורות מצדיקות החמרת הענישה, והעונשים המותנים לא הרתיעו אותו מביצוע עבירה חוזרת. הם הדגישו את הצורך בהרתעה ואת אי-תחולתן של הוראות מסוימות בשל אופי פשעיו של המערער. בסופו של דבר, הערעור על פסק הדין נדחה פה אחד, ואילו הערעור על גזר הדין התקבל באופן חלקי, כאשר השופט ש' ברלינר התנגד.