בג"צ 5070/95

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בסוגיה המורכבת של הכרה בגיורים לא אורתודוקסיים – רפורמים וקונסרבטיביים – שבוצעו הן בישראל והן בחו"ל לצורך רישום במרשם האוכלוסין כיהודים. המקרה עסק בקטינים ובגירים שביקשו להירשם תחת כותרות של לאום ודת. השאלה המרכזית הייתה האם על פקיד הרישום להכיר בגיורים אלה ולרשום אותם כתקפים, למרות אופיים הלא-אורתודוקסי של הטקסים. מבחינה היסטורית, בית המשפט הלך בעקבות פסק דין פאנק שלזינגר, שקבע כי מרשם האוכלוסין שימש רק כרשומה סטטיסטית, ולא כהוכחה מוסמכת לסוגיות כמו לאום או דת. לכן, ברישומים הראשונים היה על פקיד הרישום לקבל הודעות המלוות בתעודות המרה, אלא אם כן היו ראיות ברורות לכך. בית המשפט חזר ואישר גישה זו, והדגיש כי תעודות אלה אינן חייבות להיות אורתודוקסיות באופיין, ועל נושא המשרה לא ליטול על עצמו תפקידים שיפוטיים או להכריע בשאלות משפטיות שנותרו ללא הכרעה בבית המשפט. עם זאת, לצורך שינוי הרישום נדרשה תעודה ציבורית, כגון פסק דין של בית המשפט המחוזי, המעידה על הגיור. פסק דין זה חיזק את העיקרון לפיו הכרת המדינה בגיור דתי אינה נתונה לסמכות אורתודוקסית בלבד, והדגיש את חשיבות הגיוון וחופש הדת והמצפון בקרב הקהילות היהודיות בישראל. למרות התנגדותו של השופט אנגלרד, שטען לסטנדרט הלכתי ייחודי לגיור, בית המשפט סיים בכך שקבע צווים מותנים מוחלטים, ודרש רישום ללא צורך באישור הרבנות הראשית לגיור לא אורתודוקסי שנערך בישראל, ובכך שמר על ההיקף הרחב יותר של הזהות היהודית והקהילה היהודית במדינה.