בג"צ 8452/19

תקציר

פסק הדין דן בתפיסת קרקעות בחברון מטעמי ביטחון, משנת 1983, ובהארכתם של צווי התפיסה לאחרונה. העותרים טענו כי תפיסת הקרקע לא התבססה על צורך צבאי אמיתי, אלא על תכניות להרחבת התנחלויות, וביקשו מבית המשפט לבחון מחדש את הצורך של הצבא בקרקע. בית המשפט, בהסכמת השופט א' שטיין והשופט י' עמית, אישר את תפיסת הקרקעות, וקבע כי די היה בהצדקה הצבאית-ביטחונית שהציגה המדינה ולא השתנתה במהלך השנים. ההחלטה הדגישה את שיקול הדעת הרחב של המפקד הצבאי בעניינים אלה ואת היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית, במיוחד בהיעדר שיקולים זרים. גם טענת העותרים כי זכויותיהם נפגעו ללא שימוע מוקדם נדחתה, שכן טענותיהם נשמעו ונדחו בהתנגדות קודמת. בית המשפט קיבל את נימוקי המדינה להקמת מבנה חברת המתקנים על קרקע פלסטינית פרטית, במקום על חלקות 110 ו-130, משיקולים הנדסיים וביטחוניים. השופט י' קרא, בדעת מיעוט, סבר כי שיקול דעתו של המפקד הצבאי מושפע משיקולים זרים וכי זכויות העותרים נפגעו. היא הייתה מוציאה צו על תנאי, המורה למשיבים לנמק מדוע אין לבטל את צווי התפיסה. בסופו של דבר, החלטת הרוב דחתה את העתירה מבלי להורות על הוצאות, כלומר צווי תפיסת הקרקע יישארו על כנם. פסק דין זה תורם לדיון המתמשך בנושא תפיסת קרקעות בחברון ויחסי הגומלין בין צורכי ביטחון לבין הרחבת התנחלויות.