בג"צ 2209/90

תקציר

בג"ץ דן בעתירה נגד הוראת המפקד הצבאי להחרים ולהרוס את ביתו של העותר מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. הצו הוצא בשל השימוש שעשה העצור בבית, שנעצר בגין הובלת כוחות הלם בכפר יטא. העותר טען כי אמצעי ההרתעה מכוח התקנה אינם יעילים, יש לפסול ראיות חסויות, הצו אינו מוצדק על סמך ראיות קיימות והוא יפגע בבתים שכנים. בית המשפט קבע כי המשך ההפרעות למרות השימוש בתקנה 119 אינו מעיד על חוסר יעילותה. בית המשפט כיבד את סירובו של העותר להסכים לבדיקת ראיות חסויות, אך מצא כי הראיות הפתוחות והחסויות מצדיקות את הצו. בית המשפט קיבל גם את הבטחתו של המפקד הצבאי כי ההריסה תתבצע מבלי לפגוע בבתי שכנים. השופט בן-יאיר, השופט לוין והשופט בך הסכימו עם פסק הדין ודחו את העתירה.