בד"מ 2329/99

תקציר

פסק הדין סובב סביב סכסוך בין בני זוג, גב' מרים כפיר ומר משה כפיר, שנישאו בשנת 1984 והתגרשו בשנת 1997. במהלך הליך הגירושין בבית הדין הרבני האזורי נתניה, הסכימו בני הזוג להפנות את עניין חלוקת הרכוש לבורר. הבורר נתן פסק בוררות, אך הוא לא נמסר לבני הזוג בשל תנאים מסוימים. לאחר סיום הגירושין, אישר בית הדין האזורי את פסק הבוררות ונתן לו תוקף של פסק דין. עם זאת, על פסק הדין הוגש ערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר ביטל אותו בשל פגמים שנמצאו בהליך ובאישור בית המשפט. בית הדין הרבני סירב לדון מחדש בסוגיית הרכוש, בהתחשב בתקפות הפסק. סתירה זו בין בתי הדין הביאה את בית הדין הרבני הגדול לנסות להקים טריבונל מיוחד ליישוב הסכסוך. פסק הדין, שניתן על ידי בית המשפט העליון, מנתח את הבקשה להקמת בית דין מיוחד לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. מסקנתה היא כי קיומו של צורך מעשי בבית דין מיוחד אינו מספיק וכי יש לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף. תנאים אלה כוללים את הופעתה של שאלה הנוגעת לעניין של מעמד אישי שבסמכותו הבלעדית של בית דין דתי. בית המשפט העליון מדגיש כי השאלה צריכה להיות אמיתית וקשורה לסמכותו של בית הדין הדתי. אין די בכך שהשאלה משפיעה רק על הרשות בעקיפין. במקרה הנוכחי, בית המשפט העליון מגדיר את השאלה כשאלה הנוגעת למעמדו של בורר שמונה על ידי בית הדין הרבני. בית המשפט קובע כי שאלה זו אינה נופלת לתחום המעמד האישי אלא רק משפיעה בעקיפין על סמכותו של בית המשפט. בנוסף, אין מדובר בשאלה של סמכות אלא בהתייחסות להחלטת בית המשפט להעביר את הסכסוך לבוררות. לפיכך, בית המשפט העליון מחליט כי הקמת בית דין מיוחד אינה מוצדקת, שכן השאלה אינה עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 55 לדבר המלך. לפיכך, הבקשה להקמת בית דין מיוחד נדחית.