ע"א 2447/93

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור בעניין הזכויות בחלקת קרקע שירשו המערערת ויורשים אחרים לאחר פטירת הבעלים המקורי בשנת 1965. אביו של המערער, אחד היורשים, נפטר בשנת 1975 והותיר למערער חלק קטן מהירושה. בשנת 1981 ביקש המשיב מס' 1 פסק דין הצהרתי בו טען לבעלות על חלק מהמקרקעין בשל הסכם משנת 1957 עם המנוח, בו טען כי מילא את חלקו בהשבחת החלקה. עם זאת, המשיב לא כלל בתביעה זו את כל היורשים, אלא רק את רשם המקרקעין ויורש אחד שתמך בתביעתו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב מס' 1, והתיר לו לרשום את זכויותיו ולבצע עסקאות עוקבות, עליהן ערערה המערערת בשנת 1991, בטענה שאי הכללתה בתביעה משנת 1981 מבטלת את פסק הדין בעניינן. ערעורו של המערער נדחה בערכאה המחוזית בשל היותו מודע לפסק הדין משנת 1981 ולהשלכותיו זמן רב לפני הערעור, מה שהוביל לערעור. בית המשפט העליון קבע, כי בעוד שהמשיב היה צריך לכלול את כל היורשים בתביעה המקורית, פסק הדין מחייב רק את הצדדים באותה עת ולא את המערערת שאינה משתתפת. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת המערער לסעד הצהרתי בשל חוסר המעש הממושך שלו והשינויים המשמעותיים שביצע המשיב במקרקעין לאורך השנים, דבר המעיד על השלמה. יתר על כן, מאחר שהמשיב מס' 1 העביר את זכויותיו לצדדים שלישיים, מתן פסק דין הצהרתי לא יהיה מעשי. על אף שהמערערת עדיין זכאית פוטנציאלית לפנות לסעדים משפטיים אחרים, בית המשפט אישר את דחיית הערעור, תוך הדגשת פעולה במועד היא חיונית בסכסוכי ירושה הנוגעים לזכויות רכושיות.