ת"א 2002/06

תקציר

התיק נסוב סביב הסכמי חכירה לא רשומים לחלקות קרקע בפתח תקווה, שנחתמו בין מועצת המושבה פתח תקווה לבין חוכרים פרטיים, שקדמו לחוק הקרקעות. התובעים, שהם ילדיהם של החוכרים המקוריים, טוענים כי יש להם זכויות שוות בנכס, מה שיצר יחסי נאמנות בינם לבין המינהל. מנגד, הנתבעים, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית פתח תקווה, טוענים כי זכויותיהם של החוכרים המקוריים הוסדרו ונרשמו בשנת 1934, ולכן על זכויות התובעים כיום חלה התיישנות של 15 שנה. בית המשפט מוצא כי אכן הסכמי החכירה העניקו לחוכרים המקוריים זכויות שוות בנכסים, אשר יצרו יחסי נאמנות עם המינהל. עם זאת, בית המשפט מסכים עם הנתבעים כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1951 כאשר המינהל ביטל את הסכם החכירה העיקרי והציע תנאים חדשים לחוכרים. בית המשפט קובע כי עילת התביעה של התובעים התיישנה בשנת 1966, ולכן התביעה הנוכחית, שהוגשה בשנת 2006, נדחית. עוד צוין בהחלטה כי התובעים לא הציגו ראיות מספיקות להוכחת טענתם, ושאלות נותרו ללא מענה בנוגע לתמורה ששולמה ולשימוש בקרקע. יתר על כן, בית המשפט מציין כי גם אם לא הייתה מדובר בהתיישנות, הוא עדיין היה דוחה את התביעה בשל אי עמידתם של התובעים בנטל ההוכחה המוטל עליהם. לבסוף, השופט מעודד את המינהל לשקול יחס הוגן ושוויוני לתובעים, כפי שעשה עם מתנחלים אחרים. התובעים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪, המתחלק שווה בשווה בין שני הנתבעים.