ע"א 4273-12-09

תקציר

לאחר עיון מעמיק בפסק הדין, יחד עם הטיעונים בכתב ובעל פה של שני הצדדים, החליט בית המשפט לקבל את הערעור. החלטתו המקורית של בית משפט קמא התבססה על כך שהמערערת לא הוכיחה כי החתימה על השיקים שייכת למשיב, ובכך לא עמדה בנטל ההוכחה המשפטי. עם זאת, השופט סבור כי המערערים אכן הציגו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. על פי פקודת השטרות, נטל ההוכחה במקרים של שטרות נופל בדרך כלל על הנתבע, אך במקרים של זיוף לכאורה, על התובע להוכיח כי החתימה אמיתית. קביעתו של בית משפט קמא התבססה בראש ובראשונה על שני עקרונות: ראשית, חוות הדעת הגרפולוגיות בתיק לא היו משכנעות דיין כדי לאשר בוודאות כי החתימות תואמות, ושנית, העדויות שהציגו הצדדים לא נחשבו אמינות. עם זאת, השופט סבור כי חוות דעתו של הגרפולוג המומחה, בשילוב עם הראיות הישירות שהוצגו, מטה את הכף לטובת המערער. בנוסף, השופט מציין כי התרשמותו של בית משפט קמא מהעדים עשויה להיות לא מדויקת, שכן נראה כי היא הושפעה מאי הבנה בנוגע לתצהירו המשלים של מר דואק. לפיכך, מציעה השופטת להניח בצד את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את טענת המערערת כי המשיב אכן חתם על השיקים. משכך, מצווה המשיב לשלם למערערת את הסכום הנקוב בשיקים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כן זכאית המערערת להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל. לבסוף, חויב המשיב בכיסוי הוצאותיו המשפטיות של המערער ושכר טרחת עורך דין, בסך 30,000 ₪. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים.