ה"פ 14379-08-12

תקציר

המבקש ביקש לבסס זכויות בעלות או שכירות בדירה. עם זאת, הראיות הראו כי היו לה רק זכויות חכירה. המבקשת טענה כי רכשה זכויות בעלות, אך המסמכים שהוצגו – הסכם הקבלן, שטר החכירה ושטר החוב – קבעו במפורש אחרת. טענתה של המבקשת כי לא הבינה את תוכנם של המסמכים או כי יש לפרשם אחרת לא נתמכה ולפיכך נדחתה, שכן עיקרון מבוסס הוא כי אדם מחויב לתוכנם של המסמכים עליהם הוא חותם. זאת ועוד, המבקשת לא הביאה ראיות לכך שהסכם החכירה הוארך מעבר לתקופה המקורית של 50 שנה. החוק קובע כי בהיעדר סעיף סיום, על השוכר להשיב את הנכס המושכר למשכיר בתום החוזה. שתיקתה של הכנסייה לאחר פקיעת חוזה החכירה המקורי ב-2009 לא הספיקה כדי להצביע על הסכמה להארכת החכירה, מה גם שמדובר בתקופה קצרה יחסית. המבקשת גם לא סיפקה כל בסיס משפטי להכרתה בתביעתה כדיירת מוגנת. לפיכך פסק השופט נגד המבקשת והורה לה לכסות את הוצאות המשיבים. עם זאת, השופטת עודדה את הצדדים לנהל משא ומתן על פתרון שיאפשר למבקשת להישאר בדירה, בהתחשב בגילה ובמצבה הבריאותי. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים ביום 4.8.2013.