עת"מ 1531-03-20

תקציר

העותרים ביקשו הקלה להוספת קומות לבניין שבסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובניה של המשיב. הוועדה המקומית העניקה את ההקלה על בסיס שתי הצדקות עיקריות: התוספת תואמת את גובהה המרבי של השכונה ואת יכולת התשתיות לקלוט את יחידות הדיור הנוספות. המשיבה מס' 3 ערערה על החלטת הוועדה המקומית וטענה כי לוועדה המקומית אין סמכות לאשר את ההקלות לצד תמריצים לפי תמ"א 38. ועדת הערר הסכימה וביטלה את ההקלה, בנימוק של היעדר הצדקה לנתינתה. עם זאת, השופט פסק לטובת העותרים, וקבע כי ועדת הערר לא העניקה לעותרים שימוע הוגן בכך שלא שקלה את ההצדקות הנוספות שלהם. השופט הדגיש כי ועדת הערר אינה כבולה לנימוקי הוועדה המקומית, אך עליה לאפשר לעותרים זכות מלאה לטעון את טענותיהם. מאחר שוועדת הערר ביססה את החלטתה על נימוקים חדשים שלא הוצגו בערר, היה עליה לאפשר לעותרים לנמק נימוקים נוספים. עוד ציין השופט כי נימוקי ועדת הערר בדבר סמכותה של הוועדה המקומית והצורך בהליך תכנוני מפורט לצורך נימוקים כלליים היו נכונים אך חייבו בחינה של כל מקרה לגופו. משכך, הורה השופט לוועדת הערר לדון מחדש בתיק ולהכריע מחדש, ובכך הבטיח את זכות הטיעון של העותרים. כמו כן הבהיר השופט את סמכויות הרשויות המקומיות וועדות הערר ואת התנאים למתן הקלות, תוך הדגשת הצורך בזהירות ובבחינה מקיפה של ההצדקות התכנוניות.