ת"א 20531-12-16

תקציר

על בית המשפט מוטלת המשימה לקבוע את תוקפו של הסכם מכר שנחתם בין התובע לבין המנוח. הנתבע, נושה של המנוח, טוען כי ההסכם אינו אלא מראית עין שנועדה להגן על נכסי המנוח מפני נושיו. מנגד, טוענת התובעת כי ההסכם הינו מסמך אמיתי ומחייב כדין. המסגרת הנורמטיבית מתווה כי חוזה שנכרת למראית עין בלבד בטל. מהראיות שהוצגו עולה כי ההסכם נערך על ידי עורך דין, חתום על ידי שני הצדדים, והעידו עליו אשת המנוח ושני אחיו של התובע. בנוסף, שילמה התובעת למנוח סכום כסף נכבד, כ-400,000 ₪, אשר אושר על ידי אשת המנוח באמצעות קבלה. תשלום זה היווה כשליש מהתמורה הכוללת. ההסכם עצמו מכיל פרטים מהותיים כגון שמות הצדדים, תיאור הנכס, מהות העסקה והתמורה. כמו כן, התובע דיווח על העסקה לרשויות המס ושילם את מס הרכישה החל. פעולות אלה מציינות את האותנטיות של המכירה. התובעת אף סיפקה ראיות בדבר תשלום מלוא התמורה, תפיסת החזקה בנכס וביצוע שיפוצים ותוספות משמעותיות למבנה. הנסיבות שהובילו לעסקה, לרבות מצוקת הדיור של התובע והיעדר היכרות מוקדמת עם המנוח, תומכות בתוקפו של ההסכם. אלמנתו ובנו של המנוח מאששים את גרסת התובע לאירועים, למרות שהדבר נוגד את האינטרסים שלהם. בסיכומו של דבר, הצליחה התובעת להוכיח, מעבר לנדרש, כי הסכם המכר היה אמיתי, מחייב כדין, ולא רק למראית עין. הנתבעים, לעומת זאת, לא עמדו בנטל ההוכחה המשמעותי הרובץ עליהם כדי לקבוע כי המכירה הייתה פיקטיבית. לפיכך, בית המשפט פוסק לטובת התובע, תוך הכרה בזכותו לרישום כבעלים של הנכס הנדון, במקום צו העיקול של הנתבע. הנתבע חויב לפצות את התובע בגין הוצאות והוצאות משפט והוצאות משפט בסך 50,000 ₪.