רע"א 6557/20

תקציר

פסק הדין מתייחס לטענות רבות הנוגעות לאנשי ציבור וללשון הרע, ובפרט לאופן שבו יש להתייחס לתביעות לשון הרע כאשר מדובר בפעילותם של אנשי ציבור. במרכז הדיונים עומדת החלת "הגלגול השלישי" – מושג משפטי המאפשר ערעורים מצומצמים במקרים חריגים כדי למנוע עיוותי דין או לענות על שאלות משפטיות עקרוניות. בסופו של דבר החליט בית המשפט שלא לאמץ את הלכת סאליבן האמריקאית, שתחייב אנשי ציבור להוכיח "זדון ממשי" בתביעות לשון הרע, וקבע כי המסגרת הישראלית הקיימת מאזנת בין חופש הביטוי להגנה ראויה על המוניטין. בפסק הדין הודגש כי הוראות החוק והפסיקה אינן תומכות בהעברת נטל ההוכחה לתובעים להוכיח שקריות לשון הרע. פסק הדין התייחס גם לכלל הפרוצדורלי של השתק שיפוטי ולתחולתו בנוגע להסכמי פשרה בתביעות לשון הרע, והגיע למסקנה כי תנאי הפשרה אינם מונעים באופן אוטומטי מצדדים לערער על תביעות קשורות בהליכים עתידיים. בנוסף, בית המשפט שקל את ההשפעה של חיסיון עיתונאי על הגנות לשון הרע, אך בסופו של דבר אישר סטנדרטים ראייתיים מחמירים לטענות על עיתונות אחראית. החלטה זו מצביעה על תעדוף מתמשך של סטנדרטים משפטיים מבוססים והגנות על פני מעבר למודלים המודגשים במקומות אחרים, כגון אלה שבתורת המשפט האמריקאית, תוך הדגשת ההשפעות המצננות האפשריות על חופש העיתונות. קביעתו של בית המשפט משקפת עמדה זהירה כלפי הרחבת טווח ההשתק השיפוטי ומדגישה את הצורך של עיתונאים לשמור על סטנדרטים מחמירים תוך שמירה על מקורות חסויים. פסק הדין הסופי עסק בהעברת התיק לבית משפט השלום לבחינה מחודשת של הגנות ספציפיות, בעיקר בכל הנוגע לעיתונות אחראית, הקפדה על הליכים משפטיים תקינים וקביעות עובדתיות.