ת"א 41351-01-19

תקציר

התובע תבע את רשות מקרקעי ישראל בגין גביית הוצאות פיתוח בגין עסקה לפדיון קרקעות. התובעת טענה כי יש לקבוע את המועד הקובע להוצאות הפיתוח בהתאם להסכם ההשבה שנחתם בין רמ"י לבין קודמתה של התובעת, דבר שיביא להקטנת הוצאותיה של התובעת. רמ"י טענה כי יש לדחות את טענות התובעת מחמת שיהוי, השתק ושיבוש, שכן התובעת חתמה על המפרט הכספי ועל חוזי החכירה תוך מודעות להוצאות הפיתוח. בית המשפט דחה טענות סף אלה ועבר לדון במחלוקת העיקרית בנוגע למועד הקובע. בית המשפט פירש את הסכם ההשבה כמחייב קביעת הוצאות פיתוח לאחר שיווק של לפחות 40% מהמגרשים בכל שלב של התוכנית. נמצא כי לרשות ישראל הזכות לקבוע את ההוצאות באופן חד צדדי ולא באמצעות הסכם עם המועצה המקומית, וההוצאות אושרו לפני אישור העסקה על ידי מנהל מקרקעי ישראל. לפיכך, החליט בית המשפט כי דרישת רמ"י להוצאות פיתוח נוספות על בסיס החלטה מיום 8.2.2017 מוצדקת, ותביעת התובעת נדחתה. הצדדים הוזמנו לפגישה כדי לברר האם נושאים נוספים מחייבים דיון או שמא פסק הדין סוגר את התיק. ההחלטה התקבלה ביום 3.10.2022.