בג"צ 721/79

תקציר

ניתוח זה מבוסס על הטקסט שסופק, תוך התמקדות בעקרונות וחידושים משפטיים. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **דוקטרינת השיהוי (שיהוי):** ההגנה העיקרית שהעלה בא כוח המשיב היא "שיהוי". בית המשפט מדגיש כי העותרים השתהו במשך כ-16 שנים (מ-1963 עד 1979) בערעור על החלטה. העיקרון כאן הוא שעיכוב בלתי סביר בהגשת תביעה משפטית יכול למנוע סעד, גם אם התביעה עשויה להיות מוצדקת אחרת. * **חידוש/יישום:** בית המשפט מצטט את בג"ץ 518/79* כדי להמחיש כי ניתן להצדיק עיכוב אם הגוף המנהלי *מחדש* את עיונו בעניין לאחר תקופה משמעותית. ואולם, במקרה זה טוען המשיב כי האפוטרופוס לא היה חייב לכנס מחדש את הוועדה המיוחדת לאחר תקופה כה ארוכה, ודחייתו את הבקשה המחודשת הייתה מותרת. בית המשפט מוצא כי השיהוי "מספיק כדי לדחות את העתירה" בשל חוסר המעש של העותרים והיעדר התפתחויות כלשהן בעת האחרונה שיצדיקו את התביעה המחודשת. בית המשפט מציין במפורש כי ניתן היה להעלות את "הטענות החדשות" בדבר אי היעדרות מוקדם יותר ולא התבססו על אירועים אחרונים. * **פרשנות סטטוטורית לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973:** המשיב מסתמך גם על סעיף 18 לחוק זה. * **עיקרון משפטי:** סעיף 18 קובע כי לאחר חקיקתו, לא תישמע תביעה של נפקדים לנכס זכאי או לשחרור רכוש *אלא לפי חוק זה*. הזכות היחידה על פי "חוק זה" היא לתבוע פיצויים. * **חידוש משפטי/יישום:** העותרים טוענים כי סעיף 18 אינו חל מכיוון שהם אינם "נפקדים". בית המשפט מפרש זאת כאילו העותרים אינם טוענים *כ* נפקדים. עם זאת, בית המשפט טוען כי גם אם הם לא נחשבו נפקדים, יכולתם להישמע בתביעתם מעוכבת על ידי הליכים קודמים וסופיות החלטות אלה, כאשר כל מחלוקת על סופיות מועברת לבית המשפט המחוזי. זה מצביע על פרשנות קפדנית של מתי ניתן להתדיין מחדש בתביעות לאחר החלטות מנהליות, במיוחד בנוגע לנכסי נפקדים. בית המשפט מציין גם כי סעיף 30(ט) לחוק, שלא פורט במלואו בטקסט המצורף אך יופנה לדיון מאוחר יותר, עשוי להיות רלוונטי. * **טענת הפליה והבחנה עובדתית:** בית המשפט מתייחס גם לטענת העותרים בדבר אפליה, וקובע כי אין לה כל בסיס. * **עיקרון משפטי:** כדי להוכיח אפליה, חייבת להיות הוכחה של יחס מבחין ללא בסיס רציונלי או מוצדק מבחינה משפטית, תוך השוואת מצבו של אדם למצבם של אחרים הנמצאים במצב דומה. * **חידוש משפטי/יישום:** בית המשפט מבחין בין המקרה של העותרים לזה של אבכר ח'ליל איברהים חדאד, תוך הדגשת ההבדלים העובדתיים. * תפקידו הרשמי של אביו של חדאד והעברתו ב-1942 פירושם שהוא ממלא את תפקידו, מה שפוטר אותו מלהיחשב נפקד, שכן עזיבתו את טבריה נבעה מחובותיו הרשמיות ולא מפעולות צבאיות. זה יכול לחייב את האפוטרופוס להנפיק אישור אי היעדרות לפי סעיף 27(א)(2). * עוד מציין בית המשפט כי בנו של חדאד, בן שבע שנולד בשנת 1935, לא ייחשב נפקד בכל מקרה. * בית המשפט דוחה את טענת העותרים כי עניינו של חדאד הוכרע באופן לא ראוי עקב בקשתו של הבישוף חכים, וקובע את ההנחה שגופים ציבוריים פועלים כראוי אלא אם כן הוכח אחרת. הוא מצטט את בג"ץ 209/73* כדי לגנות החלטות שהתקבלו לטובת "מקורבים" ולמנוע מהם לקבוע תקדימים לחריגות דומות, מה שמציע ביקורת שיפוטית על העדפה פוטנציאלית גם תוך דחיית טענת האפליה במקרה זה. **מסקנה:** הניתוח של בית המשפט נשען במידה רבה על נימוקים פרוצדורליים, בעיקר דוקטרינת השיהוי והסופיות של החלטות מנהליות קודמות כפי שהן מחוזקות על ידי הוראות חוק. בית המשפט מיישם פרשנות מחמירה לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), מגביל את התביעות לפיצויים ומגביל את הדרכים לערער על החלטות העבר. בעוד שבית המשפט מכיר בעקרון אי-ההפליה ובצורך בפעולה מינהלית ראויה, הוא מוצא כי די בהבחנות העובדתיות בין העותרים לבין המקרה ההשוואתי כדי לדחות את טענת האפליה. נראה כי החלטת בית המשפט נותנת עדיפות לסופיות ולהיצמדות למגבלות סטטוטוריות על פני ניסיונם של העותרים להתדיין מחדש בתביעותיהם לאחר עיכוב משמעותי.