ע"א 140/00

תקציר

פסק הדין עוסק בסוגיית הפיצוי בגין "השנים האבודות" בדיני הנזיקין, בפרט לגבי אדם שתוחלת חייו התקצרה בשל מעשה פסול. בית המשפט שב ובחן שאלה זו לאחר שפסק דין קודם בעניין גבריאל שלל פיצויים אלה. מיכאל אטינגר, ילד בן 12, נהרג בתאונה, ומשפחתו תבעה פיצויים על אובדן כושר ההשתכרות שלו בשנים שבהן היה צפוי לחיות. בתחילה דחה בית המשפט המחוזי טענה זו בהתבסס על תקדימי עבר. עם זאת, לאחר ערעור, בית המשפט העליון בחן מחדש את המקרה, תוך הכרה בשינויים במחשבה המשפטית ובתקדימים בינלאומיים המכירים בזכות לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים. בית המשפט דן בטענות שונות, כגון עקרון ההשבה באינטגרום, שמטרתו להחזיר את הנפגע למצב בו היה נמצא אלמלא המעשה העוולתי, ותפקיד הפיצוי בהבטחת לא התלויים ללא תמיכה. בית המשפט התייחס גם לחששות מפני פיצוי יתר וכפל תשלומים, והציע שיטות כגון ניכוי הוצאות מחיה מפיצויים כדי לטפל בסוגיות אלה. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לעיזבון הנפגע צריכה להיות הזכות לתבוע פיצויים בגין שנות השתכרות אבודות, ובכך סימן שינוי במשפט הישראלי ליישור קו עם פרקטיקות בינלאומיות רחבות יותר. בית המשפט שקל גם פיצויים עונשיים ופיצויים בגין נזקים לא ממוניים כמו כאב וסבל, ובסופו של דבר דחה את הערעור על פיצויים עונשיים אך הותיר על כנו את הפיצוי שנפסק בגין אובדן תוחלת החיים. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב פיצוי הולם בגין השנים האבודות.