דב"ע לה/50 - 3

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב השאלה האם עובד, שפוטר בנסיבות מסוימות, זכאי לפיצויי פיטורים. העובד המדובר עבד בבית מלון המנוהל על ידי המערערת, ופוטר לכאורה בשל ביצועים ירודים והתנהגות אישית בלתי הולמת. בית הדין האזורי פסק תחילה לטובת העובדת, ופסק לה פיצויי פיטורים והפרשי שכר. המערערת טענה כי התנהלות העובדת היוותה הפרת משמעת חמורה, המצדיקה פיטורים ללא פיצויים, וערערה על החלטת בית הדין האזורי. דעת הרוב בבית הדין דוחה את הערעור ומאשרת את החלטת בית הדין האזורי. פסק הדין מדגיש כי השאלה אינה האם העובדת זכאית לפיצויי פיטורים, אלא האם נסיבות פיטוריה מצדיקות שלילת פיצויים אלה. על פי פסק הדין, פיטורים אינם פרס או תמריץ, אלא עונש חמור בפני עצמו. בית הדין מפרש את הסעיפים הרלוונטיים בתקנון המשמעת המצורף להסכם הקיבוצי הכללי, ובפרט את ההגדרה של הפרת משמעת חמורה. ההתנהגות המיוחסת לעובד אינה נחשבת חמורה מספיק כדי להצדיק את העונש המשמעתי המרבי של פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצוי. כמו כן, פסק הדין דן בטענת המעסיק בדבר חישוב פיצויי הפיטורים, ומאשר כי הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי ראוי ומבוסס על השכר המוסכם. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בתשלום הוצאות בסך 100 ל"י. אחד מחברי הפאנל חולק על כך, וסבור כי בית הדין האזורי שגה בפרשנותו את התנהגותו של העובד ואת סעיפיו החלים בתקנון המשמעת.