בג"צ 106/16

תקציר

חברת האבטחה וההסתדרות הציגו שתיהן טיעונים משכנעים בתגובה לעתירה. חברת האבטחה טענה כי יש לדחות את העתירה על יסוד העילות המצומצמות להתערבות בהחלטות בית הדין לעבודה, כמו גם השיהוי המשמעותי בהגשתה. הם הדגישו את מאמצי ההסתדרות להעניק לעובדים את מלוא זכויותיהם, לרבות זכויות פנסיוניות, וציינו כי לא התקיימו התנאים לאישור תובענה ייצוגית. העותרת לא הוכיחה קיומה של עילת תביעה קבוצתית, והחברה סיפקה ראיות לכך שביצעה הפרשות שוטפות לפנסיה. הם גם טענו לחוסר תום לב מצד העותרת והדגישו את יעילותם של מנגנוני הסכם האכיפה ובית הדין לעבודה לפתרון הסכסוך. בתוך כך, הסתמכה ההסתדרות על החלטות בית הדין לעבודה והדגישה את מעורבותה באכיפת זכויות עובדים, לרבות פגישות אישיות עם עובדים. הם פירטו את יוזמותיהם ברמה החקיקתית והחוזית לשמירה על זכויות העובדים וציינו כי העותרת לא פנתה אליהם טרם הגשת התביעה. בית הדין הגיע למסקנה כי העתירה אינה עומדת בקריטריונים להתערבות בהחלטות בית הדין לעבודה, שכן לא הייתה כרוכה בטעות משפטית מהותית או משיקולי צדק. הפסיקה הקודמת בעניין ארגון השומרים קבעה כי קיומו של הסכם קיבוצי לבדו אינו מונע הגשת תביעה ייצוגית, אך על בית המשפט לבחון את יעילותו של ארגון העובדים. במקרה זה הוכחו מעורבות ההסתדרות ושיתוף הפעולה של החברה. בנוגע להפרשות לפנסיה, בית הדין לעבודה לא מצא ראיות להפרה שיטתית וקבע כי תביעה ייצוגית אינה המסלול הראוי. גם התנהלותו של העותר, שהתאפיינה בחוסר תום לב, הכבידה עליו. כמו כן, הומלץ לעובדים בעלי תביעות לפנות להסתדרות לקבלת טיפול פרטני, תוך הקפדה על טיפול גם בהפרות העבר. בנסיבות אלה נדחתה העתירה, והעותר חויב לכסות את הוצאות חברת האבטחה וההסתדרות, בסך 5,000 ₪ כל אחת.