דנ"א 2948/95

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חברה שבנתה בניין מתוך כוונה לייצר הכנסות הן מהשכרת דירות והן ממכירת שטחי מסחר. החברה ביקשה ניכוי מס על דיבידנדים שחולקו לבעלי המניות, שמקורם במכירת שטחי המסחר, בשיעור מופחת כפי שנקבע בחוק עידוד השקעות הון. השיקול המרכזי בתיק הוא פרשנות האישור השני שניתן על ידי מרכז ההשקעות לחברה, בדבר סיווג הבניין כולו כ"מפעל מאושר" לפי הדין האמור. השופטים מזא"ה וגולדברג סבורים כי האישור צריך להתבסס על חוק השכירות, שמשמעותו היא שהחברה אינה זכאית לניכוי המס שהיא טוענת. לטענתם, מבקשת האישור של החברה, שהוגשה בטופס סטנדרטי לפי חוק העידוד, וממכתב האישור עצמו, המזכיר את חוק העידוד, עולה כי האישור צריך ליפול תחת החוק האחרון. עם זאת, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת אור סבורות כי יש לפרש את האישור במסגרת חוק העידוד, שיזכה את החברה בהטבות המס שהיא מבקשת. לטענתם, בקשת החברה ביקשה אישור ברור על בסיס חוק השכירות, ואזכור חוק העידוד במכתב האישור היה מחדל בלבד. כמו כן, מאחר שתכנית הבנייה אושרה במלואה, לרבות חלקים המיועדים למכירה, יש לראות בבניין כולו מפעל מאושר, ולראות בהכנסות ממכירת שטחי מסחר הכנסה שהופקה מאותו מיזם. כתוצאה מכך, בעלי המניות זכאים לשיעורי המס המופחתים הקבועים בחוק העידוד בעת קבלת דיבידנדים מרווחים אלה. השופט אור מציין כי פרשנות האישור כמבוסס על חוק השכירות מתיישנת עקב שינויי חקיקה מאוחרים יותר. סגן הנשיא לוין מצדד בשופטים שטרסברג-כהן ואור, מה שהוביל להחלטת הרוב כי החברה זכאית לניכוי המס בשיעור מופחת.