ע"א 447/67

תקציר

התיק נסוב סביב הלוואה ושני שטרי חוב על סך 12,500 ל"י כל אחד, חתומים על ידי מספר אנשים ובהם המשיב. המערערת הלוותה כספים לאחד החותמים, ודרשה ערבות נוספת, אותה סיפק המשיב באמצעות חתימה על השטרות ללא נוסח ערבות ספציפי. משלא נפרעו השטרות, תבעה המערערת את המתמחים, לרבות המשיב, כערבים. בעוד האחרון הודה כי חתם על השטרות, הוא הכחיש כי התכוון להיות ערב. בית המשפט המחוזי העניק לו רשות להתגונן בעילות אלה. עם זאת, שני עדים העידו כי המשיב הודה בפניהם כי חתם על השטרות כערב. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט הלוי, קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי הודאה בעל פה של אדם בחתימתו על מסמך כערב היא ראיה מספקת כדי לחייבו ככזה לפי סעיף 57 לפקודת השטרות. חתימתו של המשיב, בצירוף הודאתו בפני העדים, הוכיחו את כוונתו להיות ערב, תוך הבחנה בין מקרה זה לבין מקרים קודמים שבהם כוונה הוסקה מנסיבות עמומות. עוד קבע בית המשפט, כי לא ניתן להניח כי חתימתו של המשיב היא "מעין חסידה" לפי סעיף 56, שכן הוא הודה בבירור בהבטחת עושה השטרות. זאת ועוד, השטרות לא נסחרו, והחותם שימש כשלוחו של המשיב, ובכך נוצר קשר ישיר בין המשיב לבין המערער. לפיכך חויב המשיב לשלם למערער 25,000 ל"י, בצירוף ריבית והוצאות משפט.