ע"פ 4400/13

תקציר

בפסק דין זה, לאחר בחינה מעמיקה של הראיות והטיעונים שהוצגו במשפט, החליט בית המשפט לדחות את ערעוריהם של נאשמים 2, 3, 4 ו-5, תוך שהוא מחזק את הרשעתם וגזר דינם. ערעורו של נאשם 6 התקבל באופן חלקי, והביא לזיכויו משורה של אישומים, בהם ייצור ונשיאת נשק, הצתה והשתתפות בהתפרעות, בשל היעדר ראיות ממשיות הקושרות אותו למעשים אלה. עם זאת, נאשם 6 עדיין הורשע בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות, שכן הודאתו ביידוי אבנים לעבר רכב הוגדרה כמסוכנת על פי החוק. השופט י' דנציגר, עמו הסכימו במידה רבה השופטים נ' הנדל ונ' סולברג, טען כי ההודאות והעדויות השזורות של שותפיו לפשע מספקות ראיות מספיקות להרשעת נאשמים 2 עד 5 למרות סתירות שציינו נאשמים אלה ביחס לטענות האליבי שלהם. בית המשפט בחן גם את החיזוק הדרוש לעדויות מסוג זה לפי סעיפים 10א(ד) ו-54א(א) לפקודת הראיות, וקבע כי הוצגו ראיות חיצוניות מספיקות וחיזוק הדדי כדי לעמוד באמות המידה המשפטיות הנדרשות. על נאשמים 2 עד 5 נקבע עונש הולם בהתחשב בחומרת עבירותיהם, שכללו שימוש בנשק כמו בקבוקי תבערה וסיכון פוטנציאלי לשלום הציבור. עם זאת, בית המשפט שינה את עונשו של נאשם 6 בשל שינוי סעיפי האישום, והפחית אותו מ-16 לשישה חודשי מאסר בפועל, תוך שימת דגש על גילו הצעיר ותנאים כמו משך המעצר ומעצר הבית. ככלל, פסקי הדין הדגישו את החשיבות של הבחנה בין אשמה אישית והבטחת התאמת הענישה הן לאמות המידה המשפטיות והן לפרטי מעשיו של כל נאשם. ההחלטה לגבי נאשמים 4-6 כללה הוראות ספציפיות להתייצב לעונשי המאסר שנגזר עליהם, שעתידים היו להתחיל בהמשך פברואר 2014.