בג"צ 4922/19

תקציר

פסק הדין נסוב בעיקר סביב ההליכים המשפטיים בתיקים פליליים, ובפרט התנאים שבהם בית משפט יכול להתערב בהחלטות ביניים. המשיב התנגד לעתירה, תוך שהוא מצטט תקדים מפרשת וייס, הקובע כי הנטל להוכיח אכיפה בררנית נופל על הנאשם, וטען כי ללא ראיות מקדימות, אין לעותרים מסגרת לקבלת מידע רלוונטי. העותרים ערערו על פרשנות זו, וביקשו את התערבות בית המשפט בשל חוסר עקביות בפסקי דין של ערכאות נמוכות יותר. בג"ץ הדגיש את העיקרון הוותיק של התערבות מינימלית בהחלטות ביניים פליליות, אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות. פסקי דין היסטוריים ממחישים חריגים מוגבלים, בעיקר כדי למנוע תוצאות בלתי הפיכות או כאשר מדובר בעקרונות משפטיים רחבים יותר. בית המשפט בחן מסגרות משפטיות שונות הקשורות לגילוי מידע לפי חוק חופש המידע לעומת דיני סדר הדין הפלילי. היא הבהירה כי בתיקים פליליים, השגת חומרי חקירה מחייבת להראות רלוונטיות, בניגוד למסלול חופש המידע שאינו דורש רלוונטיות אך עדיין עומד בפני מגבלות משלו. עוד ציין בית המשפט כי על הנתבעים להציג ראיות מקדמיות לאכיפה בררנית במסגרת ההליך הפלילי עצמו, בעיקר באמצעות סעיפים 108 ו-149(10) לפקודת חופש המידע, ולא להסתמך על עקרונות המשפט המינהלי מחוק חופש המידע. בעיקרו של דבר, בית המשפט אישר מחדש את ההפרדה בין המסלולים הפליליים למנהליים, תוך שהוא שולל כל דוקטרינה חדשה הממזגת את אמות המידה של חוק חופש המידע לתוך הליכים פליליים. היא הסתיימה בשמירה על הנהלים הקיימים ובדרישה מהנאשמים להוכיח תשתית ראייתית מספקת לטענות בדבר אכיפה בררנית בטרם יקבלו גישה למידע נוסף לפי סעיף 108 לתקשי"ר. העתירה נדחתה בסופו של דבר, אך העותרים שמרו לעצמם את הזכות לבקש מידע במסגרות המתאימות.