ת"א 22619-01-20

תקציר

להלן תמצית פסק דין בתביעת לשון הרע בין בעלת גן ילדים, התובעת, לבין אחת האימהות של הפעוטות הלומדות בגן, הנתבעת. הנתבעת פרסמה מספר טענות כנגד התובעת, לרבות באתר אינטרנט המוקדש לביקורות הורים על גני ילדים, בהן טענה כי התובעת השתמשה באלימות כלפי הילדים בגן, ובפרט כי ראתה את התובעת מכה את בתה שלה לעיני הילדים האחרים. התובע הכחיש את הטענות וטען כי הן שקריות ומונעות מרגשות נקם וקנאה של הנתבע. השאלה העיקרית שהיה על בית המשפט להכריע בה הייתה האם פרסומיו של הנתבע נכונים, שכן מדובר בהגנה תקפה על פי הדין הישראלי. שני הצדדים הציגו עדויות אמוציונליות וטעונות. התובעת הכחישה את כל הטענות לאלימות והסבירה את מניעיה של הנתבעת כנובעים מסכסוך משמורת מר ומייצוגה של עובדת ממורמרת. עדותו של התובע נתמכה על ידי ידיד המשפחה ועובד לשעבר, אשר שניהם הצהירו כי מעולם לא היו עדים להתנהגות אלימה כלשהי מצד התובע. הנתבעת, שייצגה את עצמה, העידה כי אכן ראתה את התובעת מכה את בתה במקל בזמן ששאר הילדים נכחו במקום. כמו כן הציגה שלושה עדים נוספים. הראשונה, עובדת נוספת לשעבר, תיארה את התובעת כבעלת קור רוח והעידה כי ראתה אותה סוטרת פעם אחת לאחת מבנותיה. העדה השנייה, שגם לה היה סכסוך עם התובעת, תיארה כיצד ראתה את התובעת מכה את בנותיה וילדים נוספים בגן. עם זאת, עדותה הייתה רגשית ולא יציבה, ולעתים קרובות היא הייתה מוסחת ונסערת במהלך ההליך. העדה השלישית, שעבדה אף היא בגן, אישרה את גרסת הנתבעת כי התובעת הכתה את בתה. לאחר עיון בראיות ובעדויות, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבעת הוכיחה במאזן ההסתברויות כי התובעת הכתה את בתה לפחות פעם אחת. לפיכך, מאחר שהפרסומים היו גם לטובת הציבור, קבע בית המשפט כי הנתבע הצליח להפעיל את הגנת האמת, ודחה את התביעה. התובע חויב לשלם לנתבע מינימום שכר טרחה והוצאות משפט בסך 12,000 ₪, בהתחשב בהתנהלות הנתבע במהלך ההליך.