ת"פ 14785-10-12

תקציר

הנאשם, בעל היסטוריה של מחלת נפש, הגיע לבית אחותו כשהוא חמוש בסכין מטבח בכוונה לפגוע בגיסו. תחילה אישר כי גיסו נמצא בבית, השאיר את הסכין ברכב, וכשחזר הבחין באחיינו בן ה-4 בסלון. הנאשם השליך את הילד מחלון הקומה השלישית, ולאחר מכן חזר לרכב, שלף את הסכין ודקר את גיסו בחזהו. הקטין ניצל בנס, ואילו הגיס נפצע באורח לא מסכן חיים. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הנאשם אחראי למעשיו, דבר שהיה תלוי במצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. התביעה וההגנה הציגו כל אחת חוות דעת מומחה לתמיכה בעמדותיהם. מומחי התביעה טענו כי הנאשם יכול להבחין בין טוב לרע ולשלוט במעשיו, ואילו מומחי ההגנה סברו כי פעל מתוך מחשבות שווא, ולכן אין לו יכולת לשלוט במעשיו. השופט בחן בקפידה את כל חוות הדעת והעדויות, ומצא את טיעוני התביעה משכנעים יותר. השופט ציין כי מעשיו של הנאשם הפגינו תכנון ומחשבה מראש, דבר המצביע על הבנת טיבם ופסולם של מעשיו. יתר על כן, השופט ראה חשיבות בכך שהנאשם נמלט מהמקום, ביודעו שמעשיו אסורים. השופט גם ייחס משקל לכך שהנאשם בחר שלא להעיד, מה שחיזק את ראיות התביעה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי הנאשם לא העלה ספק סביר לגבי יכולתו לשלוט במעשיו, ולכן הוא אשם בעבירות כפי שהואשם.