ע"א 434/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם הקשור לעסקת מקרקעין שהתעכבה זמן רב. המשיבים, זינגר, מכרו זכויות חכירה בחלקת קרקע בירושלים למערער, אלברט, בשנת 1968, מתוך כוונה לבנות על הנכס בית מגורים. בשל התחייבויות שלא מומשו מצדו של אלברט, המכירה לא הושלמה, מה שהוביל לתביעה משפטית בשנת 1991. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בשנת 1992, שגם הוא לא יצא אל הפועל, מה שהוביל לתביעה נוספת בשנת 2004. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובת זינגר, ומצא את אלברט אחראי לאי קיום ההסכם ולביטול המכירה. בית המשפט המחוזי אף הורה לזינגר לפצות את אלברט על חלק מהתמורה החוזית, תוך שהוא דוחה את תביעתה שכנגד של אלברט. אלברט ערער על פסק דין זה, אך ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי, ולא מצאה הצדקה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר. בית הדין לערעורים הסכים כי אלברט לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפשרה וכי הדבר מהווה הפרה יסודית, ולכן ההסכם בוטל בצדק. יתר על כן, בית המשפט קבע כי זינגר לא היה אחראי לעיכוב בהעברת זכויות החכירה וכי טענותיו של אלברט בניסיון להטיל את האשמה על זינגר לא היו משכנעות. בית המשפט לערעורים תמך אף הוא בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין הסעדים הכספיים, וקבע כי החזרו של זינגר בשיעור 75% מהתמורה ששולמה לאלברט היה סביר. השופט ח' מלצר הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור והורה למערערים לשלם את שכר טרחת עורכי הדין של המשיבים, בהסכמת השופטים א' גרוניס וא' ארבל.