ת"א 39558-01-18

תקציר

התובעת, שהייתה בהריון, מיהרה לבית החולים לאחר שמימיה נשברו. עם הגעתה, היא הייתה במעקב במשך כשעה ונשלחה לביתה. היא חזרה כעבור כמה שעות כשהתגלה שהעובר כבר לא בחיים. התובעים טענו כי רשלנות בית החולים הובילה למותו של העובר. לטענתם, בית החולים לא ערך בדיקות נאותות ולא עקב אחר התובעת לאחר ביקורה הראשון, ולא הודיע לה על הצורך לדווח על שינויים כלשהם בתנועות העובר. הנתבעים הכחישו כל עבירה וטענו כי מותו של העובר לא היה קשור לטיפול הרפואי (או היעדרו) שקיבלה התובעת. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי אכן, בית החולים לא ערך כל בדיקה או מעקב אחר התובעת בין ביקורה הראשון לשני. עוד נקבע כי בית החולים לא יידע את התובעת על הנחיות כלשהן למעקב אחר תנועות העובר. בשל מחדלים אלה, קשה היה לקבוע את הסיבה המדויקת ואת הזמן של מותו של העובר. בית המשפט מצא כי כשלים אלה מסכנים את העובר וכי בית החולים אחראי לתוצאות. מאחר שהנאשמים גרמו נזק ראייתי, נטל ההוכחה עבר אליהם. עם זאת, הנתבעים לא הביאו כל ראיה משכנעת אשר הפריכו את טענות התובעים. נהפוך הוא, העד המומחה מטעם ההגנה הודה כי סיבת מותו של העובר תישאר בגדר תעלומה. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובעים ופסק להם פיצוי בסך 180,000 ₪, לצד הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין בסך 42,120 ₪. הנתבעים חויבו ביחד ולחוד בסכומים אלה.